ישבתי לי בגינה ובכיתי

ישבתי לי בגינה ובכיתי.

קשה לי להאמין שאחרי כל כך הרבה שנים של מאבק, בהן מה שלא עשיתי לא הספיק, פתאום הכל מסתדר, הכל נכון.

אני צובט את עצמי, אבל "כן", החלום שאני נולד אליו הוא אכן מציאות, אלו החיים שלי.

גלגלי השיניים עתיקי היומין חרקו לנצח, וכאילו ברגע אחד הן התיישרו ונכנסו בדיוק למקום הנכון.

כל צעד מרגיש נכון. עוד ועוד החלטות מתאחדות עם ריקמת החיים מבלי להפריע להם.

פתאום אני יכול לנשום, השתחררתי מהלם של שנים. אולי זה היה כאשר אמי אימצה אותי וחיבקה חזק מידי... אני לא יודע, אבל התחלתי לנשום.

התממש לו מרחב פיזי לנשום, מה שאף פעם לא היה לי, גם בפנים וגם בחוץ.

ואני יכול להדהד עם היופי שבחוץ, תמיד אהבתי את הטבע אבל עכשיו יש לי מקום עבורו. ציוץ הציפורים והעצים משכרים ופורטים על נימי נפשי.

בלילה אני מתעורר ונושם את נשימתי, ואני נרגע.

אני הולך ונרגע. אני משתחרר מאלף חלומות שווא, ונרגע.

אין כמו הרגיעה שעולה מהתנהלות נכונה, כי היא נשארת...

יותר ויותר אינטרקציות מתנגנות עם חתימתי, חתימת הפרוג'קטור שלי, אני נושם "הצלחה".

חיים ששווה לחיות אותם.

תודה תודה תודה

‍

דביר יצחקי