תעזבו בשקט את הצלחת שלי!

איזו זכות נפלה בחלקי לגדל את בתי בהתאם לעיצוב שלה!

זה לא קל...במיוחד אם זה לא בעיצוב של ההורים לגדל ילדים!

לרובנו אין את האיכויות המתאימות לגידול ילדים בעיצוב שלנו! זה לא אומר, חס וחלילה, שאנחנו לא אוהבים את ילדנו. זה אומר שהזמינות של האנרגיה שלנו למסע האינטנסיבי הזה אינה עקבית ואנחנו לא בנויים לממש את עצמנו באמצעות התהליך הזה.

בארץ גידול ילדים עדיין נחשב כזכות וחובה היסטורית של כל אדם.

ילדים שחיים לפי העיצוב שלהם לומדים להקשיב ולכבד את עצמם כבר מגיל צעיר...

לפני מספר שנים, כשגרנו בארה"ב, ביקרנו בארץ והתארחנו לארוחה משפחתית בבית הורי. ישבנו מסביב לשולחן ואיריס בתי שהייתה אז בת 4 וחצי, אכלה בשלווה.

הסיטואציות מסביב לשולחן האוכל הן סיטואציות בהן אמי שולטת ביד רמה.

אמי התבוננה בצלחת של איריס והחלה לגעת בה ולהוסיף אליה מבלי לשאול אותה. איריס הגיבה במורת רוח אך אמי המשיכה. איריס שהיא גנרטור ספונטאני הגיבה מיד ואמרה בתוקף "אף אחד לא נוגע בצלחת שלי, זה האוכל שלי והצלחת שלי".

תבינו, בדינמיקה המשפחתית מסביב לשולחן האוכל בבית הורי, המשמעות של תגובה כזאת היא קריאת תגר והצהרת מרד.  מכיוון שהיינו אורחים שבאו מרחוק, אמי הינהנה בראשה וכיבדה את איריס...למספר דקות....אבל אז היא לא יכלה להתאפק והחלה שוב להתעסק עם הצלחת של איריס, להוסיף ולדחוף לה מטעמים מהצלחות המרכזיות שעל השולחן.

הפעם התגובה של איריס היתה מהממת; היא הניפה את המזלג שלה וניפנפה אותו הישר בפני אימי. אמי נסוגה לאחור ואמרה "אוקיי אני לא מתעסקת עם הילדה הזאת". איריס לא הרפתה והוסיפה "אני לא בעלך", מצביעה על כך שאבי אכל בשקט ולא אמר כלום בעת שאימי הוסיפה לו אוכל לצלחת מבלי לשאול אותו.

נפלה דממה סביב השולחן... הילדה הקטנה נגעה בדינמיקה "עתיקת יומין" והפרה את "ההסכמה שבשתיקה". היא נכנסה למקום שכולנו נמנענו מלהיכנס אליו. במקום להיכנע לעיצוב שלנו כדי שיראה לנו מה נכון בשבילנו (באמצעות האסטרטגיה והסמכות הפנימית) כולנו נכנענו לאמי שהתרגלה לפלוש לחייהם וצלחתם של בני משפחתה.

אף אחד לא העז להפריע יותר לאיריס במשך הארוחה... אך איריס מיהרה לפרוש מהשולחן בנימה של מורת רוח מהדינמיקה הזאת והתיישבה בסלון. היא התיישבה על הכורסא וראיתי איך שהיא נעשת מודעת לכך שהיא העיזה לעמוד על שלה בטריטוריה זרה. אחרי הכל היא רק הייתה בת 4.5 .

היא הסתכלה עלי עם סימן שאלה בעיניים כדי לבדוק אם הכל בסדר. הבטנו אחד לשני בעיניים, ותמכתי בה מכל הלב!

היא רצה אלי והתחבקנו. לשנינו עמדו דמעות בעיניים.

למולי עברו חיי, כשבילדותי הגבולות הבסיסיים של מה נכון לי ומה לא, לא כובדו. רובנו גדלנו כך. לא היה באפשרותנו להחליט מה לאכול וכמה לאכול, מה ללמוד, איפה, כמה ללמוד וכ"ו. היידע לא היה בעולם.

ואפילו אם היו נותנים לנו להחליט זה היה יכול להפוך לתסבוכת גדולה יותר מכיוון שאף אחד לא היה יכול לכוון אותנו, הילדים, לתהליך הפנימי הייחודי לנו כדי שנחליט החלטות שאכן נכונות לרכבנו, גופנו. החלטות מנטליות רק מסבכות את המצב.

איריס קיבלה גיבוי להגיב ולכבד את תגובת הסקרל שלה (תגובת אנרגיית החיים), כגנרטורית, כך שלא תסתבך ותתבלבל בחייה בין הצלחת שלה לבין הצלחות של אחרים, בין החיים שלה והחיים של אחרים!

זה מאפשר לה להתחיל את דרכה ממקום מאוד בריא ויחסוך לה כל כך הרבה תיסכול בעתיד!                                                           עמדנו שם שני דורות בחיבוק מרפא של כבוד הדדי.

דביר יצחקי

2013