רַה אוּרוּ הוּ נהג לומר שֶכַּיוֹם חווית ה"התעוררות" נגישה יותר מתמיד, תודות לידע שחושף את התהליך הייחודי לכל אחד. הוא הוסיף ש"התעוררות", גם אם לא נחלת הרבים, היא חלק מהפוטנציאל והחוויה האנושית.
הוא הפריד בין "התעוררות" ל "הארה". בהארה הוא ראה צד אחד (קיצוניות) בשְׁנִיוּת של חושך-אור (הַאֳפָלָה-הארה).
"הבהלה להארה".
לפני המפגש עם העיצוב האנושי חוויתי חוויות מיסטיות עוצמתיות והיה לי קשה להבין לְמַה רה אורו הו התכוון. רציתי להבין ולעשות סדר בסבך המושגים הפסיכודלים שהמשמעות שלהם יכולה להיות מאד מעורפלת ואמורפית.
הדרך היחידה להבין הייתה לצעוד בדרך ואחרי הרבה שנים התמונה מתבהרת עבורי.
שם המשחק הישן היה להתחמק מכאן ולחזור למקור - הארה. הפוטנציאל עבור החוויה הקיצונית הזאת תמיד קיים, כפוטנציאל, אך שם המשחק החדש הוא הפוטנציאל להתעורר לחיים במאיה, כאן ועכשיו, בגוף.
אז מהי חווית ההתעוררות ?
רה אורו הו סיפר שהוא אהב את מה שאימו בת ה- 93 נהגה לומר, "כשאני מתעוררת בבוקר, אני מבינה שיש עוד יום לפני".
רה אמר "איך מתמודדים עם החיים בגיל כזה? אני מתעורר כל יום ויש עוד יום לפניי. עוד יום...מה עלי לעשות מלבד לעבור את היום? אין שום דבר אחר לעשות. אלה החיים. אתה קם בבוקר ועובר את היום. אולי בלילה אתה חושב על מה שעברת במהלך היום, אולי למדת משהו, אולי היום היה טוב עבורך. אבל אין שום דבר אחר לעשות. אין לך ברירה, אלא אם תמות בשנתך. אתה יכול לקבל את זה! אתה לעולם לא יודע. אתה עלול להתעורר בוקר אחד, ובמשך אותו היום החיים שלך משתנים, ואז אתה יכול להגיד, בדיוק כמוני, איזה בר מזל אני."
כשקראתי את זה בכיתי. הרגשתי כמו אימו בת ה-93 של רה.
אֵינֶנִּי בן 93 ואיני חולה. איני נמצא במשבר ולא לקחתי פסק זמן. הפסקתי לרוץ! איני רודף יותר אחרי הצל של עצמי או נס מפניו.
חיי ממשיכים לנוע אך התפטרתי משירות המיינד, שמתחזה כיודע מה צריך עבורי, ומָתַי...כשמפסיקים לרוץ מגלים שאין הרבה מה לעשות חוץ מלעבור את היום. נדבקתי במחלה חשוכת מרפא .
הנוסע (אנחנו בגוף) התפנה וגילה שהבוקר הזה לא יחזור שוב לעולם. החיים בהם אנו מוצאים את עצמנו, בגוף,מרגישים לנו מאד מוגבלים, אך למעשה הם מתנה חד פעמית של היקום. אנחנו נקראים להעיז לקבל את המתנה (המגבלה ) .
כאשר האנרגיה משתחררת מההתנהלות המנטלית וחוזרת להזין את חיינו, בִּמְקוֹם להתפזר ולהתמודד עם מה שאינו רלבנטי, הצבעים (הפסיכודליות) חוזרים לחיינו, כמו חיית מחמד אהובה שאבדה לנו ויום בהיר אחד היא מופיעה בחזרה ומתיישבת לרגלינו.
הרבה אנשים מבינים את זה על ערש הדווי, את הערך של החיים, להעריך את הטעם של פרי האגס, להתעורר לעוד יום... הרבה פעמים אנו רואים את זה לרגע חטוף תוך כדי ריצה, אך מאבדים את זה. כל כך קשה לנו לשמור על הראייה. אנחנו מאבדים את זה בסבך הניסיונות לנהל את חיינו מהמיינד.
אנשים שנכנסים להתנסות רואים שהידע "עוצר אותנו" (את הסיפור המנטלי). היידע מראה איפה נמצאים החיים ואיפה נמצא הסיפור המנטלי שלנו. כשאנחנו נכנעים לאסטרטגיה ולסמכות אנו מגיעים בדיוק לשם, אנו מגלים שאין מה לעשות, אף פעם לא היה מה לעשות...אלא לקבל את החיים.
לכל אחד מאיתנו תפקיד שבאנו לְהַגשִׁים, היידע מאפשר לנו להציץ ולהתבונן בתפקיד שבאנו למלא...הפרדוקס הוא שהתפקיד הוא מכני...ולשמוע אודותיו לפני שהתחברנו לעיצוב שלנו זה כמו לשמוע סיפור שאינו קשור אלינו.
מה שמשמעותי עבורנו הוא החוויה שמתרחשת כאשר אנו מיישרים קו עם העיצוב שלנו, החוויה של ההתעוררות לכך שאנו רק אורחים כאן ואנו מניחים לעיצוב הייחודי שלנו להנחות אותנו...התפקיד שלנו מתגלה מעצמו, כמו פסל המתגלה מגוש אבן.
(כדי לאפשר את החוויה צריך גם לישון לבד ולשמור על תזונה בריאה וקלה לעיכול עבורנו)
ההתעוררות שלנו היא סיום כהונתו של הסיפור המנטלי הנִכבָּד שלנו. וכמו כל פוליטיקאי נִכבָּד הסיפור המנטלי לא מוותר על כיסאו בקלות.
הפחד של המיינד מהמציאות של אפסות וחוסר ערך (המגבלה) גורם לנו להמציא משמעות ותכלית לכל אירוע. זה לא ייאמן איך אנשים טובים ואינטליגנטים מוכנים להמציא משמעות רק כדי "לדחות את הקץ".
קראתי לא מזמן בפייסבוק אימרה מצחיקה: כשמספרים לאנשים, שלמעלה בשמיים נמצא מישהו שמנהל את חיינו הם מאמינים בלי לחשוב פעמיים, אך כשאומרים להם "לא לנגוע, הצבע טרי" הם חייבים לבדוק עם הידיים.
אנחנו כל כך מזדהים עם הסיפור המנטלי שלנו, ומתקרבנים לאינסוף הצורות והגוונים שלו...מה שמקנה לנו, כמו לכל פוליטיקאי נכבד, את הזכות להגיב במוֹרַת רוֹחַ ותַרעוֹמֶת לכל המתרחש ולכל אחד.
והפָּרָדוֹקס הוא שהחיים הם כמו מוסיקה. מהי תכלית המוסיקה?התכלית היא הניגון עצמו, לעצום את העיינים ולהנות מהניגון.
הנה מפציע עוד בוקר מיסתורי וקסום שלעולם לא יחזור עוד.
דביר יצחקי
22/11/2016