הקסם שבמכניקה - Surrender

הרבה אנשים מבינים את התובנות של ההיומן דיזיין אך רק מעטים חיים אותן. ההבנה מביאה הקלה אך היא לא מביאה לשינוי איכותי בחיינו והתעוררות.

המיינד שלנו כל כך חכם וכל כך שולט בתהליך שלנו, הוא מאמץ את ההבנות החדשות ושם אותם בתיבת הכלים המבהיקה שלו...מוכנים לשליפה בעת הצורך. הפראדוכס הוא שהתובנה הבסיסית של היידע היא לשחרר את הסמכות להחלטות מהמיינד ולהעביר אותה לרכב (כל אחד במקום הנכון והמדויק לרכב שלו).

זה לא פשוט לוותר על הסמכות המנטלית. זה מעלה פחדים קיומיים ותחושה שאנחנו מאבדים את השליטה על חיינו. האבסורד הוא שאנחנו לא יכולים לאבד משהו שמעולם לא היה שלנו. אנחנו כל כך מזדהים עם המיינד שלנו וחושבים שהאיפיונים והאנרגיה שלנו הם פרי מחשבתנו ומעשינו, אך למעשה הם מקודדים ברכב שלנו.

אני זוכר איך חשבתי שבגלל שעשיתי כל כך הרבה לפני היומן דיזיין אני בוגר מספיק להשתמש בתובנות בהתאם לראות עיני. חשבתי שאפשר לצרף את ההבנות המדליקות האלו לכלים האחרים שבאמתחתי ולהשתמש בהתאם לצורך. כפרוג'קטור האסטרטגיה שלי היא לחכות שיבחינו ויזמינו אותי...אז חשבתי שאין צורך להיות נוקשה ולהמתין תמיד ובכל מצב אלא להמתין רק שזה מרגיש נכון להמתין.

האבסורד הוא שהיידע מצביע על כך שהכיון שלנו מקודד ברכב, הרכב מגיע עם נהג מובנה. כל מה שנדרש לעשות זה להכנע לרכב... להפסיק לזנק על הנהג באמצע הנסיעה ולקחת לו את ההגה. המכניקה היא אבסולוטית, זוהי דרכה של מכניקה, או שהיא עובדת או שלא. כל מה שנדרש מאיתנו הוא לבדוק אותה. זה לא מספיק להכנע למכניקה לפעמים, ולפעמים לא להכנע לה.היא לא יכולה לעבוד ככה...זאת בדיוק הדרך של המיינד להתגנב בחזרה ולקחת את המושכות לידיים כדי שנרגיש שאנחנו בשליטה.

הבעיה עם זה שהמיינד נוהג היא שאין לו מושג לאן הרכב נוסע ואיך לנהוג בו...אנחנו יכולים להרגיש בטוח ובנוח כשהמיינד אוחז בהגה, אפילו למלא אותו במחשבות חיוביות...אך זה לא הופך אותו לנהג,  ובינתיים הרכב שלנו ממשיך להתנגש במכוניות אחרות ולהכנס לתעלות בצידי הכביש....ואז אנחנו חושבים שהמכניקה לא לגמרי עובדת ואולי אנחנו צרכים למצוא כלים נוספים כדי שסוף סוף הרכב שלנו ינסע כמו שצריך. ידידנו המיינד מחכך את ידיו בסיפוק, יישום מלא של המכניקה היה לוקח ממנו את שרביט הניצוח האומללה על חיינו.

המיינד מאפשר לנו לשתף עם אחרים ולהביע מה עובר עלינו אך כשנותנים לו את שרביט הניצוח על חיינו הוא פועל כמו פרשן במישחק כדורגל שבמקום לפרש את המישחק הוא מזנק למגרש ומנסה בשלומיאליות להבקיע גול בעצמו. הוא תמיד מתערב במשחק וגורם לשיבושו ולהפסקתו. הוא מונע מאיתנו לתקוע יתד בחיינו ולממש את הפוטנציאל שלנו. הוא נמשך לכל מיני כיוונים שלא קשורים לפוטנציאל שלנו ומונע את המיצוי של הפוטנציאל הספציפי שנולדנו איתו.

היה לי מזל שהתעוררתי יום אחד וראיתי שלא הלכתי עד הסוף ביישום התובנות... ושתלמידים רבים וותיקים של היומן דיזיין לא באמת חיים לפי המכאניקה הפשוטה...זה יותר מידי פשוט למיינד שלנו. כל אחד חי ומיישם כל עוד זה נוח לו אך דואג להשאר חכם ובשליטה על חייו. רה אורו הו אמר שרק מעטים יישמו את היידע הזה ועכשיו אני מבין למה. הכוחות שפועלים עלינו כל כך מבלבלים, זה מדהים עד כמה.

הרגשתי שאין לי מה להפסיד וניסיתי להכנע למכניקה ולראות מה יהיה. זה היה קשה כי התוצאות הן לא מיידיות. ראיתי שאני מזנק אוטומטית ויוזם במקום להמתין להזמנה (כפרוז'קטור).

הלחץ הקיומי הוא הסוכן מספר אחד של המיינד והוא אומר בציניות: "וממה בדיוק אתה הולך לחיות?". עניתי לו "אין לי מושג". היה לי כבר מספיק נסיון לוודא ולהרגיש שלחכות להזמנה זה נכון בשבילי וכל פעם שאני יוזם זה לא עובד בשבילי. אז אמרתי למיינד שלי: "אתה ניצחת, אולי אמות עכשיו אך לא אתפשר יותר לעשות משהו שהוא לא נכון לי רק כדי לשרוד עוד יום". בלב פועם הורדתי קליפה אחר קליפה של יזימות.

כשסוף סוף הגיעה הזמנה אבל היא לא הרגישה טובה ויתרתי עליה. במקרה שלי הסמכות הפנימית היא התהליך הרגשי שלי, אם ההזמנה לא מרגישה טוב היא לא טובה ולא משנה מה המיינד אומר וכמה גדול הלחץ הכספי, הלחץ ביחסים, הלחץ בעבודה וכן הלאה. הסמכות הפנימית כוללת את כל הנסיבות, היא לא מתעלמת מהן. היא מתעלמת מהמיינד שמנותק מהרכב וחכם מידי בשביל לדעת מה נכון לרכב הקטן שלנו.

כך שירכתי את דרכי במחשכים... לא היתה לי ברירה. ראיתי שאין לי מושג איך לנהוג ברכב. כשאתה מתעורר אתה מתעורר, ואין דבר גרוע יותר מלהתעורר למחצה, אז אתה לא נהנה לא מהשינה ולא מהערות. זה היה מצבי במשך הרבה שנים.

וראה זה פלא, ככל שהמשכתי כך הרגשתי יותר טוב עם עצמי, התעקשתי לכבד את עצמי, מקורקע במי שאני ולא במי שאני אמור להיות, אלוהים יודע מי.

...ואז התחיל הקסם. פתאום החיים זיהו אותי, אנשים התקשרו משום מקום. למרות שהייתי צריך כסף כמו אויר לנשימה (ללא הגזמה) לא ויתרתי על מה שנכון לי. כשמישהו מטלפן אני לא צריך להיות שום דבר שאני לא, זה לא העסק שלי...שכוחות החיים שיצרו אותי ישברו את הראש וימצאו פיתרונות לקיומי...אנשים התחילו להגיע ממרחקים.

בבית גיליתי שכפרוז'קטור אני לא אומר כלום עד שלא שואלים אותי...וכששואלים אותי אני עונה למה ששואלים אותי, לא שופך את כל מה שאני מבחין בו....אני לא יכול לשנות את החיים של מישהו רק בגלל שאני חושב שאני רואה משהו. אף אחד לא מקשיב למה שהוא לא רוצה ומוכן להקשיב. וראו זה פלא, רק סתמתי את הפה ופתאום דברים שתמיד רציתי שבני משפחתי יראו אכן קרו...הרמוניה התחילה להתגנב לביתנו. הפוטנציאל של הפרוז'קטור כמדריך תמיד נמצא שם אך יוצא לפועל רק כשהוא חי 100% כפרוז'קטור, 90% לא מספיק....וזה נכון לכל הטיפוסים בהתאם למכניקה שלהם.

היישום פתח שער בחיי לקסם שהמיינד שלי לא יכל להבין, התובנות הם עמוקות ורק מתוך התנסות איתן אני מגלה וממשיך לגלות את התוקף והיופי שלהם. זוהי תודעה חדשה וכל תהליך אמיתי לוקח זמן, אין סוף זמן. ככל שאנחנו פחות סבלנים זה לוקח יותר זמן. אני רואה את העוצמה של האשליה במאטריקס. רק המיינד גומר עם דברים מהר וממשיך לדבר הבא.

הקסם הוא ביישום, ללא היישום המידבר נשאר מידבר.

דביר יצחקי

2013