מעצם מהותן של ההתניות אי אפשר לעשות איתן שום דבר, בטח שלא להיפטר מהן, וזה לא משנה כמה אנחנו מבינים אותן.
תרשים הגוף חושף את התעלומה הזאת. מה שאנחנו בחיים האלה הוא בצבע, זה התהליך העקבי שלנו. כל מה שנשאר בלבן הוא מה שמבחינה גנטית אנחנו לא אמורים להיות.
המילכוד הוא שעל מנת להעשיר את המאגר הגנטי שלנו ולחזק את המין האנושי, הצו הגנטי גורם לנו להימשך אחרי מה שאנחנו לא (כל מה שמגיע אלינו דרך הלבן במפה), כדי להתייחד איתו ולהביא ילדים עם סיכוי טוב יותר לשרוד.
הפרדוקס הוא שלכל אחד מאיתנו יש יותר לבן מצבע במפה, זאת אומרת התהליך הייחודי שלנו הוא כמו אי בלב ים החיים. אנחנו תמיד מוצפים באנשים ותהליכים ששונים מאיתנו, זה היופי של החיים ובעת ובעונה אחת זה מה שמסית אותנו מהתהליך הטבעי שלנו.
הצו הגנטי הזה גורם למיפקדת העצבים שלנו, למיינד שלנו לזהות את כל מה שאנחנו לא, כסוכריה. לא רק כסוכריה אלא כדבר להתאוות אליו ולחיות אותו. אין לנו שום גישה לזה, וזה לא משנה כמה אנחנו יודעים, זה קורה מעצמו החל מהרגע שנולדנו.
המשיכה של מה שאנחנו לא היא כל כך ממגנטת וגורמת לנו לראות את התהליך שלנו בכל מה שאנחנו לא, בכל מה שפתוח אצלנו. התהליך שלנו מתערבב עם תהליכים שהם לא שלנו. זה כמובן לא יכול לעבוד כי האנרגיות במקומות הפתוחים לא עקביות.
זאת בדיחה קוסמית, כי אם אנחנו משקיעים את כל כולנו בלהיות מה שאנחנו לא, בנסיבות מסויימות אנחנו יכולים להיראות בעולם כסיפור הצלחה. וכמה שההצלחה גדולה יותר כך גם האומללות מאחוריה, כי להחזיק תהליך במקומות שאין לנו אנרגיות עקביות דורש כל כך הרבה, ו"אוכל" אותנו.
יש הרבה אנשים שהתפרסמו בגדול מעיסוקים בתחומים ואורח חיים שהרחיק אותם מהתהליך שלהם. לעיתים הם היו באמת טובים במה שהם עשו! אך למרות כל הצלחתם וכישרונם הם נהיו רק יותר אומללים בחייהם האישיים.
זה לא משהו שנתון לבחירה. זו אשלייה שאם אנחנו רוצים אפשר למצוא דרך לעשות כל דבר בצורה הנכונה. לא! ישנם תחומים ואורחות חיים שלא נועדו לנו בחיים האלה, מה שנקרא תפסת מרובה לא תפסת...פשוט חבל על הזמן.
אתן מ"ס דוגמאות איך זה עובד. לכל מרכז פתוח יש את הפיתוי שלו, המיינד נצמד אוטומטית למשיכה הזאת ופועל מתוך זה. אנחנו מכנים את זה האסטרטגיה (השקרית) של אותו מרכז פתוח. זה מאד עמוק.
למשל אצלי מרכז הספלין (הטחול) פתוח. במרכז הספלין יש לנו את המודעות הגופנית עתיקת היומין, האינטואיציה והאינסטינקטים הבסיסיים למה בריא לנו ומה לא.
כשהמרכז מוגדר (צבוע בצבע) האנרגיה של המערכת החיסונית שלנו היא עקבית וגורמת לנו להרגיש טוב עם הגוף ולהיות ערניים למה בריא לנו ומה מסוכן.
האסטרטגיה של מרכז הספלין הפתוח (המותנה, הלא-עצמי), היא לעשות ולהאחז בדברים שלא בריאים לנו כדי להרגיש טוב בגוף. אם המרכז הזה פתוח אצלנו אנחנו לא "יודעים" איך להרגיש טוב בגוף מכיוון שהאנרגיה של המערכת החיסונית שלנו לא עקבית! כל מה שפתוח אצלנו נועד להיות בית הספר שלנו בחיים, זה לא מי שאנחנו.
כששמעתי לראשונה שבגלל שהספלין הפתוח אצלי אני נאחז בדברים שלא בריאים לי חשבתי שזאת הכללה גסה שלא מתייחסת אלי, מכיוון שמאד שמרתי על הבריאות שלי וניהלתי אורח חיים ותזונה שנחשבים למאד בריאים.
לקח לי שנים להבין שהנסיונות האובססיבים שלי להרגיש טוב עם הגוף ולהיות בריא באו בדיוק מאותה סיבה, שלא ידעתי איך לשמור על הבריאות שלי! האינטואיציה של המערכת החיסונית שלי לדעת בספונטאניות מה בריא לי לא תמיד שם.
אז למרות שבגדול חייתי בריא לא יכולתי לדעת באופן ספונטאני מה בריא לי ומה לא. אני לא יודע אינטואיטיבית מה התיזמון הנכון: מתי לאכול, כמה לאכול, מתי להתחיל, מתי להפסיק וכ"ו....ואז אני עושה דברים שעל פני השטח נראים בריאים אך אני עושה אותם באופן לא בריא ונאחז בתיזמון לא בריא. בניסיון נואש להרגיש טוב עם הגוף שלי. איזו טרגדיה .
הפרדוקס הוא שנועדתי ללמוד מה בריא לי ומה לא, אך זה לא התהליך שלי, חחח. התהליך שלי נמצא במקום אחר, היכן שהצבע במפה.
נועדתי לקבל את זה שאני לא יודע מה בריא לי ומתוך הינעלות טוטאלית לתהליך הייחודי שלי אני לומד בהדרגה לשמור על הבריאות שלי. לעולם לא אהיה "השורד האולטימטיבי בטבע" אך זה בית הספר שלי ואני לאט לאט ניגמל מדברים שלא בריאים לי בזכות התיזמון שמתבסס על האסטרטגיה (האמיתית) והסמכות הפנימית שלי.
זהו הפלא שהיומן דיזיין מביאה. היא מצביעה באופן מדוייק כל כך על התהליך שלנו כמו מעשה ניסים.
לכל מרכז פתוח יש את ההתניות שלו. לסקראל הפתוח, ללב (אגו) הפתוח, לרגש הפתוח ולאחרים יש את הסיפורים מסמרי השיער שלהם.
כשמדברים על תהליכים של שיחרור מהתניות מחוץ להיומן דיזיין, ללא הידע של מה פתוח אצלנו, זה גורם לנו להיכנס לתהליכים של שיחרור התניות בתחומים שהם בכלל לא התהליך שלנו. זה לא שלנו ומושך אותנו עמוק יותר למה שאנחנו לא. זה מושך אותנו לחלום הגדול שלנו להיות מה שאנחנו לא.
תארו לעצמכם אותי נמשך לתהליכים של הישרדות בטבע וחיזוק ההתנהלות הספונטאנית שלי, בזמן שלמעשה התהליך האותנטי שלי הוא תהליך רגשי שדורש זמן להגיע לבהירות. אחרי לימודים ארוכים הייתי מגיע לאפריקה בניסיון נואש ללמוד לשרוד בטבע ואז הנמר הראשון היה אוכל אותי.
באותה מידה, כשמתבוננים במרכז הסקראל אפשר לראות שבקורסי הטנטרה ועבודה על מיניות אפשר למצוא המונים עם סקראל פתוח. הסקראל הוא המרכז של אנרגיית החיים והאנרגיה המינית. לסקראל הפתוח אין אנרגיה מינית עקבית, אין בכלל אנרגיה עקבית והוא נועד לשחרר את המיניות ולשמור על האנרגיה שלו.
האסטרטגיה (השקרית) של הסקראל הפתוח היא לא לדעת מתי מספיק זה מספיק ולהמשיך לפעול בהיפר עם אנרגיה של אחרים עד לקריסה באפיסת כוחות או מחלה.
החלום הגדול של הסקראל הפתוח הוא להיות גוש אנרגיה, סופרמן, זורו, קזאנובה ומה לא. חלומות הם רק חלומות ואין כמו הטעם של החיים האמיתיים, לא משנה מהם.
הסקראל הפתוח נועד להיות חכם לגבי טיבה של האנרגיה (כדי לעזור לכוון אותה בצורה כזאת או אחרת) , אך הוא לא נועד להיות האנרגיה עצמה (האדם שעושה את זה).
רק נגעתי בקצה המזלג בתופעה של התניות בחיינו, זה מאד מורכב.
לחיות את מי שאנחנו זה לא מורכב; זה פשוט, אך לא קל. לכל אחד מאיתנו יש את ההזדמנות להתעורר בחיים האלה באמצעות האסטרטגיה והסמכות הפנימית שלנו. כל מה שנדרש זה נחישות, מחויבות ותשומת לב להישאר עם התהליך שלנו.
לכל אחד מאיתנו יש את הייעוד המיתולוגי שלו הנובע מהמורכבות של ההדפס הייחודי שלנו. אני מאחל לנו שנתחבר עם הצבע במפה שלנו, שיצבע את חיינו בסיפוק, שלווה והצלחה.
דביר יצחקי
02/12/2014