שאגת שיחרור עולה מנבכי הוויתי.
כולם מתאספים למסיבה.
קול היוגה מגיע מהקומה העליונה.
גברת צ'י מהקומה התחתונה, קומת הטאי-צ'אי, גם היא באה למסיבה.
הנה הטאנטְרה העילאית של סרי סרי ראג'ניש.
"הנה היא באה" מלחששים האורחים בהתרגשות,
"זאת מקלעת השמש".
הענוּגה החסוּדה נכנסת, נוטה מצד לצד בצעדים חושניים, שלא מהעולם הזה.
"מה את מעשנת?" שואל הינשוף.
"אני לא מעשנת" עונה מקלעת השמש "אני מתעוררת".
"התאספנו כאן כולנו ביום חגיגי זה כדי..."
קורא הכרוז, אך לא מצליח להיזכר ולסיים את המשפט.
הוא מגרד בראשו, מכחכח בגרונו, ונעלם מאחורי הארנב.
בקבוקי שמפניה נפתחים.
ואז לפתע עולה קול מחריש אוזניים ממעמקי האדמה.
האדמה נבקעת, פורצת ופותחת את פיה.
לשנייה נִרְאָה שהכל ייבלע במעמקי האדמה.
אך לא.
האבק יורד ושוקע בין הסדקים שנפערו באדמה,
אפשר לשוב ולפתוח את העיניים.
פיראט מחוספס עולה ומדדה מבין הסדקים באדמה.
הוא משאיר הודעה עם חותמת של גולגלת,
ונעלם.
" נבהלתי" אומרת יוגית אדמונית.
"זהו העיצוב האנושי" מלחששים האורחים.
הרחש שב ועולה בקרב אורחי המסיבה.
ליחשוש עולה ונשמע "במאיה אנחנו שניים, לא אחד".
"זהו קסם שכזה" זועק הינשוף.
"תתמסרו למארח" אומר הקוסם " ותשכחו ממנו".
"מיהו המארח?" קוראים העורבים במעופם "מיהו המארח"?
רחש עולה "הנה הוא, זהו זה עם הגולגולת".
"אוי מיי גוד" קוראת אדמונית.
"אפשר לחזור ולהתמסר למסיבה"? שואל השועל הזקן בקוצר רוח,
"אנחנו מחכים כבר 5012 שנים".
"לחיי המארח" קוראים האורחים במלוא גרונם, "למארח",
והשמפניה זורמת כמים, כולם מרימים כוסית "למארח".
"אל תפריעו לי יותר" אומרת מקלעת השמש המתעוררת בפיהוק משובב.
הבוקר כבר מפציע, בוקר חדש.
במפגש עם המארח, האורחים החלו לשנות את צורתם.
צורות חדשות צצות ועולות.
שחר חדש מפציע.
אפילו המארח הנוקשה והמחוספס השתנה משהו.
כולם יצאו שיכורים מהמסיבה.
ואני לבדי בליל מאורות ישבתי, במשכני הקסום,
יחד עם אבק נשימת הכוכבים.
נכחו חבריי מרחבי אדמה ורקיע.
שברירי חיי שבו והתאחו.
לבדי ישבתי ועצמתי את העיניים.
אני לא. האהבה כן.
דביר יצחקי