גבולות בריאים

אחד השיעורים הגדולים והנמשכים בחיי הוא השיעור של כיבוד גבולות, שלי ושל אחרים. כיבוד המרחב האישי שלי ושל אחרים.

'גבולות בריאים' הוא לא מושג שההיומן דיזיין המציאה אך זהו בהחלט נושא שהמכניקה חשפה את חשיבותו בצורה חסרת תקדים (דרך אגב עבורי ההיומן דיזיין זאת 'היא' לא 'הוא).

המרחב האינדיבידואלי, החל מהמרחב הפיזי, הוא קרקע מקודשת עבורנו, אשר מהווה בסיס לכל התפתחות, ולחיים בריאים.

אני חי בסיטואציה משפחתית בה לכל אחד יש את החדר שלו. שלושת הנפשות הפועלות עומדות בתנאי המינימום האולימפי ה'נדרש': ארבעה מטרים בממוצע לכל נפש (לכל אוּרה). ...אך לא יותר מזה...

אנחנו מחלקים בינינו חדר שירותים אחד, חדר מקלחת אחד, מטבח אחד וסלון אחד...

בעצם כל יציאה מחדרנו כרוכה בכניסה לטריטוריית המחייה של האחר. מכיוון שהמרחב הוא קטן, גם כאשר האחר נמצא בתוך חדרו, ברגע שאנחנו יוצאים למסדרון אנחנו נכנסים לטווח "הארבעה מטרים שלו" בחדר הסמוך.

ומי כמוני, כפרוג'קטור רגיש, מרגיש את זה. למעשה המנימום (ארבעה מטרים) אינו מספיק עבורי. אני מרגיש את האוּּרה של האחר מהרבה יותר רחוק. אני צריך מרחב של עשרה מטרים לפחות.

והרבה מכם מכירים את הדילמה הזו כאשר העלויות הגבוהות של מגורים במרחב גדול מאלצות אותנו למצוא פתרונות עבור מגורים במרחבים קטנים יותר, ופחות אידיאליים. אפשר לאלתר ולמצוא פתרונות לכל מצב, לפעמים גם פתרונות זמניים.

בקיצור אצלנו בבית ישנו הרבה חיכוך, ואין ספור הזדמנויות לטישטוש ועירבוב גבולות.

זה כל פעם מדהים אותי מחדש כיצד אחרי תקופה של שלום והרמוניה אני שוכח ומוצא את עצמי בתוך הטריטורייה של האחר מבלי שהוזמנתי, ומצפה שהאחר יכיר בכניסה המזערית והמינוריית שלי כאקט של "זרימה " ולא כאקט של פלישה.

כל אחד בביתנו אוכל "אחרת" והפרק האחרון בסידרת חיינו התרחש מעל במת המטבח רבת המעללים. בת זוגי אפתה תפוחי אדמה שלמים בתנור עבור בתנו. הבית התמלא בבושם תפוחי אדמה אפויים. בתנו חזרה מבית הספר, אמרה שאינה רעבה ושתאכל מאוחר יותר, ופרשה לחדרה.

למטבח נכנס פרוג'קטור רעב מאד (עבדכם הנאמן), ראה את הסיטואציה, לקח את תפוחי האדמה ואכל אותם לשובעה. במקומם הוא הכניס לתנור תפוחי אדמה חדשים עבור בתו. הוא לא טרח ליידע אף אחד ופרש לחדרו שבע וטוב לבב (הס מלהזכיר שהפרוג'קטור לא הוּזמן לאכול את תפוחי האדמה שנאפו עבור מישהו אחר).

דרך אגב, הפרוג'קטור הזה בד"כ אוכל מזון טבעי חי/נא אך ביום קריר לעיתים הוא מחמם את עצמו במזון חם.

בת הזוג, הדובה הגדולה (אוּרת גנרטור גדולה) חזרה למטבח וגילתה שמישהו אכל את תפוחי האדמה שאפתה ובמקומם הכניס חדשים לתנור. מלבד מורת הרוח שמישהו התערב לה בענייניה מבלי לשאול אותה, עקבות השודד נעלמו ולא היה לה ברור מי אמור להשגיח על הנגלה החדשה של תפוחי האדמה בתנור. היא רצתה לפרוש ולנוח...

מהר מאד היא הגיעה לפתחו של מאורת הפרוג'קטור והביעה מורת רוח ותרעומת. הפרוג'קטור שאכל לשובעה וחזר לעסוק בעבודתו לא הבין מדוע היא מציקה לו ומדוע היא עושה מזה עניין למרות שהיא הבינה מה התרחש ולמרות שזה לא ישנה כלום עבור בתנו, מכיוון שכאשר היא תרצה לאכול, תפוחי האדמה כבר יהיו מוכנים ואפילו חמימים עדיין.

הפרוג'קטור הביע את מורת רוחו מהנוקשות שלה ומכך שהיא מפריעה לו בעבודתו... אתם יכולים לדמיין את המדרון החלקלק מכאן ואיילך הסצינה מצונזרת.

אין דרך לראות את הדברים באותה הדרך, פשוט אין. הדרך היחידה היא לכבד את הטריטוריה של האחר ושלנו, לעצור לרגע בסבך הלחצים והרצונות, ולכבד את השוֹנוּת של האחר. לכבד את החוקים הבסיסיים של אינטרקציה, בהתאם ל"חוקי התנועה בדרכים".

כפרוג'קטור אשר מתגורר בחברת שתי גנרטוריות אני 'חייב' לשרטט את הגבולות האלה כל פעם מחדש. זוהי הסיבה שרא אורו הו אמר שהפרוג'קטור צריך להיות מאסטר של אנרגיה, בדיוק במובן הזה, של לדעת מתי להכנס ומתי לצאת, לזהות את האנרגיה של ההזמנה, מתי לדבר ומתי לשתוק.

ויותר מזה לזהות את הזמן לפרוש ולצאת מחברת הגרנטורים. לזהות מתי "מספיק זה מספיק" ולהגיד "לילה טוב לכולם" .

המחיר עבור הפרוג'קטור וכל בעלי הסקרל הפתוח אשר לא מזהים מתי "מספיק זה מספיק" הוא יקר מאד ומשפיע מיידית על אנרגית החיים והבריאות!

הציפיות שהאחר יבין אותי יהרגו אותי יום אחד כי האחר (במיוחד הגנרטור) הוא כאן בשביל להבין את עצמו קודם כל, לא אותי אני כפרוג'קטור הוא זה שמעוצב להבין אותו, לראות מאיפה הוא בא, ואם הפרוג'קטור לא עושה את זה מי יעשה את זה?

אך זה בלתי אפשרי, במיוחד עבור הפרוג'קטור, כאשר הוא מאבד את עצמו בשיח או פעילות חסרת גבולות עם אחרים!

הגבולות משורטטים בכל רגע, בכל סיטואציה מחדש, ולא רק עבור הפרוג'קטור, ולכן זה כל כך חשוב לא להכנס לטריטוריה של האחר מבלי לשאול אותו אם הוא זמין ומעוניין לשמוע אותנו? ...בכל פנייה, בכל נושא. אפילו בנושאים קיומיים!

כדאי לוודא שהבית אכן בוער ועולה באש לפני שסוחבים את הילד החוצה וזורקים את החפצים שלו ושל בת/בן הזוג החוצה מבעד לחלון. כי אחרת המיינד היצירתי שלנו ממציא "שריפות" ותירוצים ומשכנע אותנו שהאחר חייב להקשיב לנו עכשיו, ממש ברגע זה.

זוהי בדיוק המשמעות של תודעה חדשה; לאף אחד אין זכות להגיד לנו מה נכון עבורנו, או לייעץ לנו מבלי ששאלנו אותו...גם לא מניפסטורים. הם יכולים ליזום את האינטרקציה ולשאול אם אנו מעוניינים לשמוע, ולהמשיך או לא בהתאם לתשובתנו...

הרבה פעמים אני נתקל באנשים טובים ויפים אשר אומרים לי כל מיני דברים על עצמי מבלי ששאלתי אותם, שוב ושוב. תודה לאל שיש לי את הסמכות הפנימית שלי אחרת הייתי הולך לאיבוד בתוך זה. ובעבר הלכתי לאיבוד וזה לא היה נעים...ללכת באיבוד בתוך רעיונות וראייה של אנשים אחרים...

זהו מקום חדש לגמרי בהתנהלות האנושית. עוד לא עיכלנו את זה שלכל אחד יש את הסמכות שלו. במיוחד כאשר גילינו משהו טוב ואנחנו רוצים שגם האחר יראה אותו. אנחנו צרכים לזכור שתמיד יגיע הרגע בו האחר יראה את הדברים אחרת, ונצטרך לקבל את השונות והלבדיות שלנו בתהליך. זוהי הסיבה שאנחנו קוראים ליידע מדע הבידול.

ללא הבידול אין אפשרות לשמור על האור ולהיפתח למיסתורין של החיים. בברכת שנה טובה וגבולות בריאים. דביר יצחקי