יש בחירה או אין בחירה

אחת ההצהרות המפורסמות של רה אורו הו שעוררה הרבה סימני שאלה והתנגדות הייתה: "אין בחירה, אין ברירה". התחביב והמקצוע של רה אורו הו היו לנער אותנו מהיהירות האנושית שלנו .

האמת היא שאיפה שאין בחירה יש בחירה, הם אינם מתקיימים לחוד. החיים תמיד מתבטאים בשניים, הם באים בזוגות ונעים בין היום ללילה. אין מקום שאפשר לשים עליו את הרגל ולהגיד "זהו המקום הנכון". זהו כוחה של המאיה.

המיינד לעומת זאת הוא ליבה של השניוּת, והוא יכול להבדיל ולמדוד, לזהות את הקטבים. המיינד יכול לחשוף את הקטבים אך אינו יכול להכיל אותם בו זמנית. המיינד אינו מכיל, הוא זכרי, הוא חודר ומחלק.

אז ה"אמת" בסוגיה הזאת תמיד נמצאת בתנועה, בלולאה האינסופית שבין "אין ברירה" ל"יש ברירה". האם אנחנו מסוגלים להכיל את שני הקטבים? למצוא את המנוחה באמצע?

וההצהרה הזאת בילבלה את האדם המערבי המודרני, וטוב שכך...אם אדם בהודו שמע את ההצהרה הזאת הוא לא הניד עפעף (אך החסיר פעימה או שתיים כאשר שמע על סמכות פנימית).

רה הוסיף והבהיר: "זה שאין בחירה לא אומר שאין סיכוי. האם אני נראה לכם כמו בובה?".

אבל המיינד כבר התבלבל לגמרי. מבחינתו זה אחד מהשניים. אז המיינד של חלק מאיתנו מזדהה עם "אין ברירה" והמיינד של אחרים מזדהה עם "יש ברירה" ונולדה לה דילמה.

הדילמה היא עבור המיינד.

והמיינד תמיד בנוח להאחז בצד זה או אחר. זהו מזונו ותפקידו, ואנחנו מודים לו על כך.

אך הוא אינו יכול להאחז בתמונה השלמה, אין במה להאחז ואין שם מיינד.

רה אורו הו אמר גם שישנו "מלימטר אחד של חסד שמתגלה באמצעות האסטרטגיה והסמכות". הנה לכם ברירה. תתפסו את החסד ואל תתנו לו לברוח.

ובמרחב הזה של המילימטר של חסד אפשר לעשות כל כך הרבה דברים. כל ההילינג וכל האמצעים שנולדו לרפא ולתמוך בנו נכנסים כאן במלוא העוצמה. לכל דבר יש את המקום שלו. והמילימטר נהייה קילומטר.

אני אוהב את המילימטר הזה, אני בונה לי בית בו. ובבית הזה כל תנועה ומטלה אני עושה באהבה. אני מתרגל אלגנטיות של ההוויה.

דביר יצחקי